אני כל כך מצטער שאף אחד לא לימד אותך איך להפסיק

אני אתחיל בלשחרר קיטור לרגע… אני ממש לא אוהב איך מלמדים "עצירה" בתחום מערכות היחסים. כשלמדתי את המיומנות הזו, חשבתי שזה יהיה הרבה יותר קל. 

כי ככה אמרו לי. 

"פשוט עצרו. קחו כמה נשימות. אל תגידו את הדבר שאתם באמת רוצים לומר". מבחינתי, זה לגמרי מערער עד כמה עצירה היא באמת מאתגרת. 

אני מרגיש כאילו לימדו אותנו להתאמן לעצור כאילו אנחנו יוצאים לעבודה כשלמעשה, אנחנו עומדים לטפס על האוורסט. אני אומר את זה כי אם אתם מתקשים עם עצירה למרות שאתם יודעים שזה מה שאתם צריכים לעשות, אתם באמת לא לבד.

אוקיי, אז עכשיו אחרי שהבהרתי את עצמי, ובמקרה שאתם רק לומדים איך לעשות את המיומנות הזו… ההפסקה היא מה שקורה בין הטריגר לתגובה שלכם. 

אלו הן שתיים או שלוש שניות שבהן אתם מרגישים שההפעלה עולה והגוף שלכם נכנס למרחב מביך בניסיון להבין מה לעשות איתה. רובנו מתנשפים דרכה כי זה קורה ממש מהר וגם כי ממש קשה לא לתת לגוף שלכם לנצח. 

וכן, גם כי אף אחד לא לימד אותנו שההפסקה בכלל הייתה שם (הסיפור הישן הזה).

חשבו על זה. למדתם לקרוא, לנהוג, לבשל, ​​אולי אפילו לעשות מדיטציה. 

אבל מתי מישהו הושיב אתכם ולימד אתכם איך לעצור באמצע חילופי דברים סוערים כשקצב הלב שלכם עולה ובן/בת הזוג שלכם פשוט אמר/ה משהו שהדליק כל אזעקה במערכת העצבים שלכם?

התשובה עבור רוב האנשים היא אף פעם לא. 

אז אנחנו כברירת מחדל מדברים בשפה שהגוף שלנו למד לעשות מזמן, בדרך כלל בילדות, כשהמבוגרים סביבנו היו לא מווסתים והיינו צריכים למצוא דרך להגן על עצמנו מלהרגיש את כל הדברים שהיו באמת מפחידים, ואולי אפילו לא בטוחים, עבורנו להרגיש. עבור חלקנו, ברירת המחדל הזו היא לדחוף עם יותר מילים, חזק יותר, מהר יותר, לבנות את הטיעון מדוע אנחנו צודקים. עבור אחרים, זה להיעלם, לעזוב את החדר, להשתתק, לסגת למרחק שמרגיש כמו קור רוח אבל הוא למעשה כיבוי.

שניהם מהירות. שניהם לדלג על ההפסקה.

מה שלמדתי, הן מבחינה קלינית והן מבחינה אישית, הוא שההפסקה אינה טכניקה. 

זו לא "קחו נשימה עמוקה וספרו עד עשר". המסגור הזה גורם לזה להישמע כמו טריק, ומערכת העצבים שלכם חכמה מדי בשביל טריקים. ההפסקה היא למעשה רגע של חשבון נפש כן עם המצב שלכם. זה הרגע שאתם שמים לב שאני לא מווסת מספיק כדי לעשות את זה טוב כרגע.

ההפסקה דורשת מכם לסבול אמת לא נוחה עד עמקי נשמתכם; 

שהמצב הרגשי שלכם ברגע זה אינו זהה למציאות. שהסיפור שהגוף שלכם מספר לכם (לא אכפת להם, הם עושים את זה בכוונה, שום דבר אף פעם לא משתנה) הוא נתונים ממערכת העצבים שלכם ולא דיווח מדויק של מה שקורה ביניכם.

רוב האנשים לא יכולים לסבול את הפער הזה, אז הם מתנהגים כאילו התחושה היא עובדה, והריב מתגבר או על ידי מילים נוספות או מרחק רב יותר.

ההשהיה לא הופכת אותך לפסיבית… היא משיבה לך את הבחירה ואת היכולת שלך לבצע הערכות מדויקות. דיוק, בקונפליקט, הוא המיומנות הכי פחות מוערכת שיש.

השבוע, אני לא אבקש ממך לעצור במהלך ויכוח. זה מתקדם. 

אני אבקש ממך לשים לב, אחרי קונפליקט, היכן הייתה ההשהיה. שחזרת עליה. מצאי את חלון שתי השניות שבו הגוף שלך התחייב לכיוון. זה המקום. פשוט תראי אותו. את יכולה ללמוד להרחיב אותו מאוחר יותר.

שלך באהבה,

איציק

נ.ב. זה בדיוק סוג העבודה שאני עושה עם הלקוחות שלי – ללמוד למצוא את ההשהיה כאשר כל הגוף שלך צועק לדלג עליה. אנחנו לא יכולים לעשות זאת באמצעות כוח רצון בלבד, אבל אנחנו יכולים להבין מה מערכת העצבים שלך באמת עושה באותם רגעים ולאמן אותה להישאר מחוברת קצת יותר זמן.